למה אני אוהב ראגבי

1. הקבוצתיות- הספורט קבוצתי שדורש תיאום בין 15 שחקנים (בפוטבול יש רק 11 בכל זמן נתון על המגרש והפרדה בין התקפה להגנה). המשחק דורש מהשחקנים לעבוד ביחד ולשמור אחד על השני בכל רגע נתון.

2. היכולות- אין אף ספורט אחר שדורש משחקן אחד להיות טוב עם הידיים, טוב עם הרגליים, חזק, מהיר, עם כושר גופני, עם מוח טקטי, מנטליות חזקה ורגש למשחק שבכל שניה יכול להשתנות.

3. התחרותיות- אין רגע מת, אין הנעת כדור מאחורה כמו בכדורגל, או להעלות את הכדור לחצי המגרש כמו בכדורסל, אקשן נון סטופ. תחרות אתלטית, תחרות כוח, תחרות במצבים נייחים, תחרות טקטית.

4. השיפוט- אין בזבוזי זמן (כי השעון עוצר) אין התחזויות, אין שחקנים שמתגלגלים על הדשא, בדרך כלל המצב הפוך שחקנים מנסים לקום מהר ככל הניתן לעזור לקבוצה. השופט מתקשר לקהל ולשחקנים וגם לצופים בבית את השיפוט שלו, בשקיפות.

5. הקהל, עוד לא הייתי במשחק ראגבי שבסופו לא החלפתי פרטים עם מישהו שישב לידי ביציע, הקהל יושב מעורבב, כולם באים ליום כיף במגרש, מגיעים לפני ונשארים אחרי.

6. הגיוון, תרבויות שונות, ערים אחרות מהכדורגל, שונה מהספורט האמריקאי או הכדורגל העולמי, זה ספורט שדורש זמן ללמוד אותו.

7. האימון, משחק עם כל כך הרבה משתתפים שיכול להפוך מהגנה להתקפה ברגע, תוך כדי שספורטאי על במשקלים כבדים מנסים לתפוס אותך, אם סיטואציות טכניות שדורשות תיאום כמו ליינאאוט וסקראם, קו הגנה, תבניות התקפה ועוד. כל זה מאפשר הרבה סגנונות וניואנסים, יש לצוות המקצועי השפעה גדולה יותר על המשחק.

8. ספורט התנגשות- בניגוד לספורט שמציג קרבות, ראגבי מייצר התנגשות ברגע האמת, במגרש פתוח, בכל רגע נתון שני בני אדם עם נתונים פיזיים פסיכים יכולים להתנגש בצורה חוקית ועוד לקום ולהמשיך לשחק.

9. לב- בין אם אתה אוהד או משחק, יש המון רגש, שחקנים שבוכים בהמנון, אוהדים שקוצצים ציפורניים, אימוץ הלא נודע הוא מקום לרגש לא לשכל, ראגבי הוא ממלכת הלא נודע.

10. כל 9 הנקודות לעיל, שוני, ספורט אחר, שמי שאוהב אותו מבין את היחודיות. בכל מקום בעולם, תדבר עם אוהב אחר של המשחק ותמצא חבר.

פוגש אגדת ראגבי ברחוב באדינבורו