פיג’י

הקבוצה השנייה של כל האוהדים, שחקני האי שגדלים במזג אוויר טרופי, אוהבים לשחק יחפים, לעיתים עם קוקוס אם אין כדור, יש להם את הידיים הטובות ביותר במשחק, מה שהביא להם שתי מדליות זהב אולימפיות בראגבי שביעיות (היחידות שהמדינה זכתה בהן).

הסיפור של נבחרות הפסיפיק הוא ברובו עצוב, הם נאלצות לנדוד וכמעט לא מארחות בביתן, האיגודים שלהם מתקשים לייצר רווח (יש גם שחיתות פנימית), מה שמותיר את הראגבי בנחיתות מול האיגודים הגדולים. השחקנים שבאים מרקע סוציו-אקונומי נמוך לעיתים סובלים בסוף הקריירה, כפי שהוצג בדוקומטרי Oceans Apart.

בשנים האחרונות הוקמה קבוצת פיג’י דרואה, שהצטרפה לליגת הסופר ראגבי הניוזילנדית/אוסטרלית, ביחד עם מואנה פסיפיקה שהספיקה להתפרק.

המועדון החדש משחק בפיג’י שזה כבר מקדם את הספורט המקומי, בנוסף זה מאפשר לבנות שלד שחקנים שעובד ורץ ביחד.

סגנון:

אחת הקבוצות המוכשרות פיזית וטכנית בעולם סובלת ממצבים נייחים חלשים וחוסר ארגון, השחקנים שלה כמעט לא מתאמנים ביחד, רובם מפוזרים בעולם ומתפרנסים בעיקר בצרפת, כאיגוד עני שלא מארח בבית, הקבוצה פשוט לא מתאמנת מספיק ביחד.

הם ידועים ביכולות המדהימות שלהם, אבל גם בחסרון בעמדות קדמיות או בעושי משחק מיומנים.

קבוצה שיכולה לנצח את הגדולות ולהפסיד לקבוצות מהדרג השני. משחקים שלהם יהיו בסקור גבוה עם אוף לואדס ומהלכים אישיים מרהיבים.

שחקנים מובילים:

מספר 12 ג’ושוע טואיסובה- עצום המיימדים, שחקן שבלתי אפשרי לעצור עם רגליים עבות.

מספר 14 ז’וטה וויניקולו (בתמונה איתי)- שחקן “חלקלק” שבמגרש פתוח אי אפשר לתאקל.

מספר 11- קלוויטי רבובו- עוד שחקן “קיר” שלא נעים להיפגש בו.

סיפורים מיוחדים:

כששחקן מפיג’י פוגש ראש מדינה, הוא יורד על ברכיו לאות כבוד, ניתן לראות את זה במשחק מול אירלנד שנשיא אירלנד לחץ את ידי השחקנים, או שחקנים מפיג’י בגמר הליגה הצרפתית יורדים על ברכיהם להראות כבוד למקרון.

פיג’י שולחת המון חיילים לצבא הבריטי, הם השתתפו במלחמות העולם ועד היום הם משרתים בגאווה את הצבא הבריטי. סאם מטוויסי ההוקר הוא חייל בריטי.

תרבות:

לפני משחק בפיג’יאנים מבצעים סיבי/בולה (בדומה להאקה), יש תחושה יותר אותנטית בביצוע קריאת הקרב שלהם לרוב.

בפיג’י הדת היא במוקד, השחקנים מתפללים, לפני ואחרי משחקים.